למה אנחנו קונים מחשב חדש לכל מסך?

כל שנה אנחנו מקבלים טלפון חדש עם מעבד שמתקרב יותר ויותר למחשב, לפטופ חדש שמתקרב יותר ויותר לתחנת עבודה, ומחשב נייח שכבר מתחיל להיראות כמו משהו שאמור לחזות את מזג האוויר לכל המזרח התיכון.

יש לי שאלה קצת מטומטמת: למה אני צריך מעבד של מחשב בתוך הטלפון שלי כשיש לי כבר מחשב?

כשחושבים על זה המצב היום די מוזר. יש לי מחשב בכיס, עוד מחשב בתיק ועוד אחד על השולחן בבית. לכל אחד מהם יש מעבד, זיכרון, אחסון, מערכת הפעלה, אפליקציות ועדכונים משלו. אני משלם שוב ושוב כדי שכל אחד מהם יהיה מספיק חזק, ואז משלם או מתקין עוד שכבה שלמה של שירותים כדי לגרום לכולם לזכור פחות או יותר את אותם הדברים.

אנחנו מסנכרנים תמונות, סיסמאות, קבצים, טאבים, מסמכים, clipboard, הגדרות, הודעות ואפילו את הרשימה של הדברים שאנחנו מסנכרנים. בנינו את iCloud, OneDrive, Google Drive, AirDrop, Handoff ועוד עשרים שמות שונים רק ל"רגע זה נמצא במכשיר השני"

מה אם פשוט היה לנו מחשב אחד?

לא מחשב אחד במובן של "אני אקח את הלפטופ לכל מקום". מחשב אחד באמת.

הוא יכול להיות מחשב פיזי חזק שיושב בבית, למי שרוצה להיות בעלים של החומרה שלו. הוא יכול להיות מחשב ששוכרים בענן, למי שלא רוצה לדעת איזה ספק כוח יש לו. זה לא באמת משנה.

זה המחשב שלך. הקבצים שלך נמצאים עליו, האפליקציות שלך רצות עליו והדברים שהשארת פתוחים עדיין פתוחים עליו. כל שאר המכשירים הם פשוט דרכים שונות להשתמש בו.

הלפטופ כבר לא צריך להיות עוד workstation. הטלפון לא צריך להיות מחשב-על בגודל של טוסט. המסך במשרד לא צריך להכיר את הקבצים שלך. הם צריכים בעיקר להיות מכשירים טובים, עם מסך טוב, סוללה טובה, מקלדת טובה במקרה שצריך, והכי חשוב חיבור טוב.

וזה פותר כמות מפתיעה של דברים שאנחנו פשוט התרגלנו אליהם.

נניח שאתה מעצב שכבר השקיע במחשב חזק בבית. יש לך GPU יקר, המון זיכרון, אחסון מהיר וכל מה שאתה צריך בשביל לעבוד. עכשיו אתה רוצה גם לעבוד מבית קפה או לקחת את העבודה איתך לחו"ל.

הפתרון הסטנדרטי היום הוא לקנות... עוד מחשב חזק.

עוד מעבד יקר, עוד GPU, עוד 32 או 64 גיגה זיכרון, עוד SSD גדול, עוד מערכת קירור שמנסה לא להמיס לך את הברכיים. לפטופ כזה יכול לעלות בקלות עשרת אלפים שקל ויותר, למרות שכבר שילמת על כל הכוח הזה פעם אחת.

אם המחשב עצמו נמצא במקום אחר, הלפטופ יכול להיות פשוט לפטופ מצוין. תשקיע במסך מדהים, בסוללה שמחזיקה שבוע, במקלדת טובה ובמשקל שלא דורש פיזיותרפיה. כל הכוח שכבר יש לך בבית עדיין שם.

אותו דבר בטלפון. בשנים האחרונות נהיה כמעט ספורט להכניס כמה שיותר כוח לתוך מכשיר קטן ואז להתגאות בזה שהוא מתקרב לביצועים שפעם דרשו מחשב. וזה מאוד מגניב מבחינה הנדסית, אבל בשלב מסוים מתחשק לשאול בשביל מה בדיוק. אני לא בטוח שאני צריך מחשב נייד שלם בתוך הכיס רק כדי לפתוח WhatsApp, מפות ומצלמה.

אם רוב העבודה הכבדה לא חייבת לקרות על הטלפון עצמו, אפשר לתכנן טלפון סביב הדברים שהופכים טלפון לטוב: מסך, מצלמות, סוללה, אנטנות, משקל ועמידות. הוא לא צריך לנצח benchmark מול המחשב שלי, כי הוא לא המחשב שלי.

הדבר הכי טוב הוא כל מה שנעלם

היתרון הברור הוא כסף, אבל אני חושב שהיתרון היותר מעניין הוא שכל מיני בעיות שאנחנו מקבלים היום כחלק טבעי מהחיים פשוט מפסיקות להתקיים.

למשל סנכרון.

אין קובץ שנמצא בלפטופ אבל לא במחשב. אין טאבים שהיו פתוחים במכשיר אחר. אין פרויקט ששכחת להעביר. אין 1TB בטלפון, עוד 2TB בלפטופ ועוד 4TB במחשב הנייח, עם שלושה עותקים קצת שונים של אותם דברים.

יש אחסון אחד, כי יש מחשב אחד.

גם החלפת מכשיר הופכת לאירוע הרבה פחות דרמטי. היום כשמחליפים לפטופ צריך להעביר קבצים, להתקין אפליקציות, להתחבר מחדש לכל דבר ולבלות ערב שלם בלנסות לגרום למחשב החדש להרגיש כמו הישן.

אבל אם הלפטופ הוא רק הדרך שלך להגיע למחשב, לא באמת החלפת מחשב. החלפת לפטופ.

נשבר? קונים אחר ומתחברים. נגנב? מעצבן מאוד, אבל העבודה שלך לא נגנבה איתו. במקרה הגרוע מישהו גנב ממך מסך יקר עם מקלדת.

גם שדרוגים נהיים הרבה פחות מטופשים. היום אני יכול לשלם על 1TB בטלפון, שוב על 1TB בלפטופ ואז לקנות עוד SSD למחשב. אם אני רוצה יותר כוח, אני צריך לחשוב איזה מהמכשירים צריך להחליף. ואם כולם קצת ישנים, בהצלחה לארנק.

במחשב אחד משדרגים מקום אחד.

ואם המחשב הזה שכור, שדרוג בכלל יכול להפסיק להיות קנייה. השבוע אני צריך המון GPU בשביל עבודה כבדה, אז אני משתמש ביותר. חודש הבא אני בעיקר כותב קוד וקורא דברים, אז אני לא צריך להחזיק מפלצת שרוב הזמן מציגה לי Discord.

אנחנו רגילים לקנות חומרה לפי חמשת האחוזים מהזמן שבהם אנחנו באמת צריכים אותה, ואז לתת לה להשתעמם בשאר השנה.

גם המכשירים עצמם יכולים סוף סוף להירגע

יש לפטופים בני שש או שבע שהמסך שלהם עדיין מצוין, המקלדת מעולה והגוף בנוי יותר טוב מחצי מהמחשבים החדשים, אבל הם נחשבים ״ישנים״ כי המעבד בפנים כבר לא עומד בקצב.

אז זורקים מסך, רמקולים, מקלדת, מצלמה, סוללה וגוש אלומיניום שלם כי חתיכת סיליקון אחת נולדה כמה שנים מוקדם מדי.

אם הביצועים לא נמצאים בלפטופ, הוא מתיישן רק כשהוא באמת נהיה לפטופ גרוע.

וזה גם משנה לגמרי את הדרך שבה קונים מכשירים. במקום לבלות שעה בלבחור בין מעבד עם 12 ליבות למעבד עם 14 ליבות, אפשר לשאול דברים הרבה יותר מעניינים: למי יש מסך טוב יותר? מי קל יותר? למי יש מקלדת נורמלית? מי מחזיק יותר זמן בלי מטען?

לפטופ יכול להיבחר לפי כמה הוא טוב בתור לפטופ.

רעיון מהפכני אני יודע.

המחשב מפסיק להיות הקופסה

זה כנראה החלק שאני הכי אוהב.

כשאני אומר היום "המחשב שלי" אני מתכוון לחפץ. קופסה שיושבת מתחת לשולחן או מלבן שנמצא בתיק. אם הקופסה הזאת נשברת, החלפתי מחשב.

אבל בפועל מה שאני מחשיב בתור "המחשב שלי" הוא בכלל לא המתכת. אלה הקבצים שלי, התוכנות שלי, הדברים שאני עובד עליהם, הסביבה שסידרתי לעצמי וכל מה שנשאר פתוח מאתמול.

אז אולי זה מה שהמחשב צריך להיות.

הלפטופ הוא גוף אחד שלו. הטלפון הוא גוף אחר. בבית אני משתמש בו דרך מסך ענק ומקלדת מכנית, בחוץ דרך לפטופ ששוקל קילו, ובמקום אחר אולי דרך מכשיר שבכלל לא שייך לי.

אפשר לדמיין מלונות, אוניברסיטאות, ספריות ומשרדים עם terminals טובים שפשוט מחכים שתתחבר אליהם. קצת כמו Wi-Fi או שקע חשמל. לא מעניין אותי איזה מחשב יש במקום, כי המחשב שלי כבר קיים במקום אחר.

ואם כל העניין של ענן גורם לכם לרצות לנתק את הראוטר ולגור ביער, גם זה בסדר. שום דבר ברעיון הזה לא מחייב שמישהו אחר יהיה הבעלים של המחשב שלכם. אפשר לקנות קופסה חזקה אחת, לשים אותה בבית ולהחזיק הכל אצלכם. מי שרוצה נוחות יכול לשכור, מי שרוצה בעלות יכול לקנות.

בשני המקרים הרעיון נשאר אותו דבר: מפסיקים לקנות מחשב חדש בכל פעם שרוצים מסך בצורה אחרת.

וזה מה שהתחיל להציק לי מאז שחשבתי על זה.

כי כל תעשיית ה"continuity" שלנו מתחילה פתאום להיראות קצת מצחיקה. בנינו מערכות מתוחכמות להפליא כדי לגרום לחמישה מחשבים שונים של אותו אדם להתנהג כאילו הם איכשהו אותו מחשב.

אולי פתרנו בצורה מאוד מרשימה בעיה שלא הייתה חייבת להתקיים.

אולי במקום טלפון מהיר כמו מחשב, לפטופ מהיר כמו workstation ומחשב נייח שמהיר כמו מחשב של נאס"א, אני פשוט רוצה מחשב אחד מהיר.

והשאר יכולים סוף סוף להפסיק לנסות להיות מחשבים.

אין לי מושג אם ככה באמת ייראה העתיד, ויש כמובן מספיק בעיות ברעיון הזה כדי להעסיק אותי הרבה זמן.

מה שאומר, לצערי, שכמובן שאני הולך לנסות לבנות את זה.